אני מלווה מקרוב את סיפורו המחריד של הרה"ח ר' נפתלי ברנשטיין, מחשובי קהילת ה'מתמידים' בעיר שנמצא במצב קשה מאוד. אני מכיר אותו שנים רבות. לפני כשבוע וחצי קיבלתי ממנו טלפון, הוא ביקש שאבוא לבדוק אותו, כי הוא נדבק בקורונה ומצבו אינו טוב. מיהרתי להגיע יחד עם רופא שנכנס הביתה, בדק אותו באופן מיידי, וקבע שהוא זקוק לחמצן בזרימה גבוהה.

בחסדי שמים זכיתי להצטייד בתקופת הקורונה בקרוב ל-100 מחוללי חמצן, ולמרות העומס הגדול והביקוש האדיר בימים אלו הצלחנו לארגן לו מחולל חמצן. מאז, יום יום ואפילו כמה פעמים הייתי בקשר אתו ועם המשפחה שלו, דאגנו להם למזון מבושל, תעסוקה לילדים, פינוי האשפה מהבית על ידי מתנדבים, וכל מה שרק אפשר כדי לעזור ולסייע, כשכל הזמן הדגש הוא כמובן על מצבו הבריאותי של ר' נפתלי הי"ו.

אבל לצערי המצב החל והתדרדר, עד שבמוצאי השבת האחרונה, הגיע הרופא ואמר שאין מנוס, וחייבים לאשפז אותו.  בבית החולים הדסה כבר אין מקום למאושפזים חדשים, המחלקות מלאות עד אפס מקום ולכן פונה ר' נפתלי לבית החולים איכילוב בתל אביב, כשאני כל הזמן בקשר ובודק ומוודא אתו ועם עסקני הרפואה והגורמים הרלוונטיים כדי לוודא שהוא מקבל את טיפול מהיר ובעזרת ה' גם יעיל.

אבל אחרי פחות מ-24 שעות, בערבו של יום ראשון השבוע התקשר אלי ר' נפתלי, כשהוא מבקש ממני למסור למתנדבים 'עזרת אחים' את תודתו העמוקה על כל מה שהם עשו למענו… אמרתי לו, נפתלי, מה קרה? מה עכשיו אתה מודה לנו? בוא תתמקד עכשיו בעצמך, תחלים ותחזור לאיתנך בעזרת ה', ואחר כך תבוא ותודה למי שאתה רוצה…

אבל אז הוא אמר לי משהו ששבר אותי לרסיסים: "בעוד כמה דקות אני כבר אהיה מורדם ומונשם", הוא אמר לי בשארית כוחותיו כשהוא מתנשף אל תוך הטלפון. "הרופאים אומרים שאין ברירה, חייבים להרדים אותי, והיות ואני יודע שרבים הורדמו ולמרבה הצער לא קמו, אני מרגיש שאני חייב להתקשר להודות לך באופן אישי ודרכך גם לכל המתנדבים בארגון שלך, על כל מה שעשיתם למעני ועל כל מה שאני בטוח שעוד תעשו למען המשפחה שלי… ובעזרת ה' אחרי שאחלים אבוא להודות לך פעם נוספת".

אמרתי לו שלא ידבר ככה, ושאני והוא עוד נרקוד ביחד ונחגוג את ההחלמה שלו בסעודה גדולה עם הרבה חברים וידידים, אבל לא היה לו זמן להקשיב לי כל כך בגלל שהרופאים דחקו בו ורצו כבר להרדים אותו. אחר כך התברר לי שהוא התקשר גם למשפחה, דיבר עם אשתו ועם כל אחד מעשרת ילדיו, הודה להם על מה שעשו בשבילו וביקש סליחה על כל מה שפגע אם פגע וכדו'.

החזקתי את הראש בין שתי הידיים, ופרצתי בבכי. נפתלי הוא חבר שלי, אני מכיר אותו. אין לו שום היסטוריה של מחלות רקע. הוא לא מבוגר, בן 50 בסך הכל, אב לעשרה ילדים, פעיל מאוד, כביכול לא אליו התכוונו כשאמרו שצריך להיזהר מקורונה… התכוונו לקשישים והחולים, האנשים בקבוצות הסיכון…".

הדבר שהכי מפריע לי הוא שאנשים לא מבינים בכלל מה קורה. פוגשים אותי אנשים בבית שמש רץ בערב עם מחוללי חמצן ותוקעים בי מבט מוזר. מה? אנשים צריכים מחוללי חמצן. הם בטוחים שהקורונה נגמרה, אבל מה שקורה בפועל זה ההיפך הגמור. הקורונה מכה בנו עכשיו בצורה הקשה ביותר מאז תחילת המגיפה. כבר עברנו תקופה לא קלה בבית שמש, ובכל זאת עכשיו נשברים שיאים פעם אחר פעם.

זה פשוט לא יאומן כמה אנשים יכולים להיות מנותקים ממה שקורה סביבם, ולא לשים לב לכך שבכל מקום יש חולים ולמרבה הצער גם נפטרים רבים.

יתירה מזאת. אנחנו התרגלנו לחשוב שקורונה זה עסק לבני ברקים או ירושלמים, שם גרים אנשים מבוגרים אבל בבית שמש או בביתר עילית, במודיעין עלית ובאלעד, אין הרבה אנשים מבוגרים ולכן אצלנו בכלל לא צריך להיזהר.

לצערי, הגל הנוכחי מתאפיין בפגיעה קשה באנשים צעירים. מדובר על אנשים מתחת לגיל 60, הרבה אנשים באזור גיל ה-40. אני מגיע לבתים ורואה אותם מתייסרים. יושבים בבית עם 7 ו-8 ילדים, מתייסרים בייסורי שאול. הם ממש חוצבים כל נשימה מתוך הריאות שלהם. הם שואלים את נפשם למות מרוב ייסורים, הם לא דמיינו שככה נראית הקורונה. אלו אנשים שאני מכיר… רובם הגדול לא חלמו שזה עלול להגיע גם אליהם.

בית שמש היא עיר צעירה, ואין בניין שאין בו משפחה שחלק ממנה חולים בקורונה. יש לנו 70 מחוללי חמצן בשימוש בבית שמש עצמה, חוץ ממה שסיפקנו גם מחוץ לעיר. זה נתון מצמרר. מעולם לא היו כאלו ביקושים אצלנו לא בגל הראשון ולא בגל השני. אנשים מרגישים שהם לא נושמים ומתקשרים אלי. ברוב המקרים הם בכלל לא מבינים עד כמה הם במצב קשה. אני פוגש כאן מצוקה גדולה מאוד וסבל רב של אנשים. קשה אפילו לתאר את ממדי ההתפשטות של הנגיף בציבור שלנו.

בימים יש עומס לא פשוט אצלנו בארגון, אבל לקראת שעות הערב הכל מתחיל להיות קשה יותר. בלילה אנשים מתחילים להרגיש יותר קוצר נשימה, ומתקשרים אלי בהיסטריה שהם רוצים מחולל חמצן. אנשים בפחד נוראי. הם רואים את המוות מרחף בביתם. מדובר באנשים בריאים שמעולם לא חוו מצוקה כזו.

ביום שלישי הגעתי לבית בבית שמש, הייתה שם אמא לילדים שלא יכלה לנשום. הבאתי לה מחולל חמצן, והבנתי שהיא כבר יום וחצי לא אכלה כלום, רק מהפחד. אמרתי לה שדבר ראשון היא חייבת לאכול.  מי שחוטף את זה קשה, חווה פחד משתק. אנשים צמים, אבל אסור לצום. תאכלו קצת. זה נותן כוח.

זה מאוד חמור בעיני שאנשים לא מתחסנים. אני שואל אנשים כאלו, בכל דבר אתם שואלים את הרופאים ואת גדולי ישראל, איך זה שכאן נהייתם חכמולוגים? ברור שזה יצר הרע. זה עצת היצר. מרנן ורבנן גדולי ישראל קראו לציבור להתחסן, מי שלא מתחסן במודע, הוא אדם חסר אחריות.

אני רואה אנשים שהולכים בלי מסכות, וזה קורע אותי. רוצים ללכת לבית כנסת? תלכו. אבל תעשו השתדלות תשימו מסיכה. זה עוזר. זה מציל חיים. מה אכפת לכם. אנחנו עושים כ"כ הרבה דברים כדי לא לפגוע ביהודי אחר, כדי להדר במצוות, מה יקרה עם נעשה עוד מאמץ קטן לטובת השני. לטובת האבא, לטובת הסבא, לטובת האדם החלש, החולה, לטובת עצמנו.

אבל הדבר שהכי מפריע לי אלו מכחישי הקורונה. אנשים מאמינים לכל שטות שמסתובבת ברחוב וקונים כל אגדה מטופשת שהם שומעים ממישהו. אני מסתכל עליהם ולא מבין, מה קרה לכם? איך הפכתם לכאלו פתיים שמאמינים לכל שטות שאיזה מישהו החליט להמציא כדי להפיג את השעמום שלו? איבדתם את השפיות? נסתרה בינתכם?

אתה רואה בן אדן בן 40 ו-50, שמדבר כמו ילד קטן בן 3 שאתה מסביר לו שיש מכוניות בכביש והוא עלול להידרס, אבל הוא רץ לכביש בשמחה. הוא לא מבין מה זה מכוניות ואפילו לא מבין מה הפירוש להידרס ח"ו. אותו דבר אצלנו. הם פשוט לא רואים את הכאב, את המצוקה, את ממדי האסון. כל יום יש כאן הלוויות. אבות ואימהות צעירות נאבקים על חייהם, אבל הם עסוקים בלהכחיש קורונה.

ב"ה זכיתי שהפעילות של עזרת אחים כבר מתרחבת לכל הארץ. קיבלנו בקשות להשאלות של מחוללי חמצן גם מביתר וגם מירושלים, מודיעין עילית ומושבים בכל האזור. אני כל כך שמח על הזכות לעזור, אבל יחד עם זאת אני מלא צער וכאב על היקפי התחלואה ועל הסבל שעוברים כאן יהודים רבים, חלקם הגדול, צעירים כאמור.

אני מבקש מכל אחד, "אל תתנו חמצן לקורונה" הישמרו והיזהרו, שמרו על הכללים, התחסנו! אנחנו במצב של קריסה מבחינת כמות הפניות והחולים הזקוקים לסיוע. אנחנו מחלקים מידי יום אוכל ל-400 משפחות חולים, מושיטים סיוע למעגלים נרחבים מאוד. יש לנו כמעט אלף מתנדבים, אבל אנחנו צריכים עוד עזרה. אנחנו לא מקבלים כלל עזרה מהמדינה, הכל על בסיס התנדבות ותרומות. דווקא בתקופה זו אנחנו צריכים את הציבור כדי לעזור לציבור. מי שיכול לעזור בכל דרך, תבוא עליו הברכה.